גזר דין בתיק ת"פ 26865-07-12

1.         בהכרעת-דין מיום 11.04.13 הורשע הנאשם, על-יסוד הודאתו, בעבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה -לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), ובעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק.

            הודאתו של הנאשם ניתנה בגדרו של הסדר טיעון שהגיעו אליו הצדדים בפתח ישיבת ההוכחות. על-פי ההסדר, תוקן כתב-האישום המקורי, שבו הואשם הנאשם בשתי עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. בגדרו של ההסדר הוסכם, כי בתיאור האירועים בפרשת גזר-הדין, לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב-האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן. הסדר-הטיעון לא חל על העונש. יצוין, כי הנאשם הודה במרבית עובדות כתב-האישום המקורי עוד בשלב הקראת כתב-האישום, וכי מרבית העובדות לא היו שנויות במחלוקת, זאת, בין-השאר, הואיל והאירוע תועד בסרטי מצלמות אבטחה.

2.         להלן עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה.

            הנאשם הוא אחיו של מנהל מלון "ג'רוזלם אין" ברחוב הורקנוס בירושלים (להלן - המלון). ביום 29.6.12 בשעה 18:30, בסמוך למלון, בעט הנאשם בכיסאות של הפאב הממוקם ליד המלון והתפרע, זאת על-רקע ויכוח שנתגלע בינו לבין הבעלים של הפאב, בשאלה אם הנאשם מחזיק בידו מפתח שנדרש על-ידי האחרון. בהמשך, ניגשו הבעלים של הפאב, מ' ב' (להלן - מתלונן 1), ר' נ' (להלן - מתלונן 2) ואחרים אל הנאשם, ובין הנוכחים התפתח ויכוח שגלש לעימות פיזי, אשר במהלכו הוכה הנאשם. עם סיום העימות, עזב הנאשם את המקום ונכנס למלון.

            בתוך המלון הצטייד הנאשם בשני סכינים, שאותם נטל ממחסן המלון והכניס לכיסי מכנסיו. הוא יצא מפתח המלון, רץ לעברו של מתלונן 2 כשהוא שולף את הסכינים, דקר את מתלונן 2 בראשו באמצעות אחד הסכינים והפילו לקרקע. בשלב זה, רץ מתלונן 1 לעבר הנאשם, הדף אותו בבעיטה והרחיקו ממתלונן 2. בתגובה, דקר הנאשם את מתלונן 1 דקירה אחת בבית החזה באמצעות הסכין שאחז בידו. בתכוף לכך, נמלט הנאשם מהזירה. הוא הסגיר עצמו למשטרה רק ביום 8.7.12. כתוצאה מהתקיפה נגרם למתלונן 1 פצע דקירה עמוק בבית החזה בצד ימין, והוא הובהל לבית-חולים, שם אושפז למשך שלושה ימים לצורך טיפול והשגחה. למתלונן 2 נגרם חתך בראש באורך 9 ס"מ ובעומק של כ-1.5 ס"מ, אשר חייב את תפירתו. במעשים המתוארים, פצע הנאשם את מתלונן 2, בכוונה להטיל בו נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה; וכן גרם למתלונן 1 חבלה חמורה שלא כדין כשהוא נושא נשק קר.

3.         הנאשם הנו בן 22, רווק. הוא הבן הצעיר מבין ארבעה להורים פרודים. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם נשר ממסגרת הלימודים לאחר עשר שנות לימוד, בשל קשיים לימודיים ורגשיים, ובהמשך השתלב בעבודות מזדמנות מתוך מחויבות לסייע בפרנסת המשפחה. בצעירותו שיחק כדורגל וביקש לפתח קריירה של שחקן מקצועי. בארבע השנים שקדמו לאירועים הנדונים, עבד הנאשם בבית המלון שבניהול אחיו. בעקבות האירועים נעצר הנאשם, ובהמשך שוחרר ל"מעצר בית" בבית הוריו בפיקוח שניים מאחיו. בשיחתו עם קצינת המבחן נטל הנאשם אחריות לביצוע העבירות, והתמקד בפגיעה הרגשית שחווה ובתחושת ההשפלה, אשר הביאו אותו לאובדן שליטה. בתקופת ניהול ההליכים, פנה הנאשם לקבלת טיפול פסיכולוגי פרטני, בעקבות מצוקה שחווה במהלך מעצרו. על-פי המפורט בתסקיר, הומלץ על-ידי הפסיכולוגית להפנות את הנאשם לאבחון פסיכולוגי, ואף לטיפול פסיכיאטרי.

            במסגרת גורמי הסיכוי בעניינו של הנאשם, מנה שירות המבחן את גילו הצעיר, היעדר עמדות אנטי-סוציאליות, תפקוד תעסוקתי יציב בשנים האחרונות, מוטיבציה לקבלת טיפול במטרה להעמיק הבנתו בדבר הגורמים שעמדו ביסוד ביצוע העבירות, וכן התגייסות המשפחה לסייע לנאשם. בגדרם של גורמי הסיכון, התייחס שירות המבחן לחומרת המעשים האלימים הנדונים בכתב-האישום המתוקן; להערכה כי במצבי לחץ וחוויית איום, גם אם סובייקטיבי, מתקשה הנאשם להפעיל שיקול דעת ועלול להתנהג באופן אימפולסיבי ואלים; ולהתרשמות לפיה הנאשם מתקשה להכיר בבעייתיות בהתנהגותו העומדת ביסוד ביצוע העבירות, ומתקשה לקבל אחראיות מלאה למעשיו. לאור האמור, התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון בדרגה בינונית, למעורבות חוזרת בעבירות אלימות. כן ציין שירות המבחן, כי הנאשם מבטא בדידות וחרדות, ועלול להיות חשוף לניצול ולהידרדרות נוספת ככל שייגזר דינו למאסר בפועל. על-כן, המליץ שירות המבחן להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות - כענישה מוחשית ומציבת גבולות; מאסר על-תנאי - כגורם הרתעתי נוסף; וצו מבחן - כמנוף שיקומי שבמהלכו יתמקד הטיפול בגורמי התנהלותו של הנאשם המתוארים לעיל.

4.         לבית-המשפט הוגשו הצהרות נפגעי העבירה. מתלונן 1 ציין בהצהרת הנפגע, כי מאז דקירתו בבית החזה הוא סובל מכאבים בפלג גופו העליון ומבעיות נשימה; וכי לצורך שיקום תנועת היד הוא נדרש לטיפולי פיזיותרפיה ממושכים. כן ציין המתלונן בהצהרתו, כי האירוע הטראומתי אף הסב לו פגיעה נפשית, ובכלל זה - הפרעות בשינה וסיוטי לילה. לדבריו, בשל פגיעתו הקשה נבצר ממנו לעבוד במשך כחודשיים בעבודתו כעצמאי. המתלונן חזר על הדברים גם בעדותו בבית-המשפט, זאת משנתבקש להיחקר בחקירה נגדית על-ידי הסנגור. מתלונן 2 ציין בהצהרת הנפגע שהגיש, כי כתוצאה מהחתכים נזקק לתפירה בראשו, וכי האירוע הסב לו תחושות פחד וחרדה.

5.         בפרשת הראיות לעונש העיד אחיו של הנאשם. האח שיבח את תפקודו של הנאשם בעבודתו במלון, וציין כי הנאשם עבר שינוי בתקופת "מעצר הבית" עת השתלב כשחקן בקבוצת כדורגל, במקום שבו הוא מבקש למצוא את עתידו המקצועי. בנוסף העיד נשיא מועדון הספורט בבת-ים, שציין כי הנאשם התקבל כשחקן כדורגל מקצועי בקבוצת "מכבי עירוני בת-ים", ונמצא כבעל פוטנציאל גבוה בתחום. העד שיבח את תפקודו המקצועי והחברתי של הנאשם במועדון.

בנוסף, הציגו הצדדים בבית-המשפט את הקטעים הרלבנטיים מסרטי מצלמות האבטחה, שבהם תועד האירוע.

6.         לאחר דחיית הדיון בפרשת גזר-הדין, הוגשה מטעם הנאשם חוות-דעת פסיכיאטרית, אשר נערכה על-ידי ד"ר אבי ראפס. בחוות-הדעת התייחס הפסיכיאטר לרקע המשפחתי והאישי של הנאשם, לאירועים טראומתיים קשים שחווה הנאשם בצעירותו, ולגרסתו של הנאשם אודות הרקע לביצוע העבירות הנדונות. הוא חיווה דעתו, כי הנאשם סובל מתסמינים פוסט-טראומתיים כתוצאה מחוויה טראומטית קשה בילדותו, וכן מהפרעת הסתגלות חרדתית מעורבת בתסמיני דיכאון. בנוסף הדגיש, כי מדובר בצעיר עם אישיות בלתי בשלה, שגדל בהזנחה רגשית קשה ללא כל מערכת תמיכה בשנים שבהן עוצבו חייו, והמליץ מתן טיפול פסיכולוגי - פסיכותרפויטי. בסיכום חוות-דעתו ציין, כי ככל שיוטל על הנאשם מאסר בפועל, הסיכויים להישנות מעשים כמו אלו המתוארים בכתב-האישום, הנם גבוהים ביותר; וכלשונו: "להערכתי, חובה על בית-המשפט לקחת בשיא הרצינות את העובדה הבאה - אם ליאור ייכנס לכלא, אירועים שבעטיים הוצא כתב-אישום זה, יחזרו על עצמם, הסיכויים לכך הם עצומים".   

7.         ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, עת ניגש הנאשם בנחישות למחסן המלון, הצטייד בשני סכינים, תקף את המתלוננים בחמת זעם באמצעות הסכינים, באיברים רגישים, והסב להם חבלות חמורות. הוא גרס, כי מתחם הענישה ההולם נע בין חמש לעשר שנות מאסר בפועל. בכל הנוגע לעונש המתאים, סבר ב"כ המאשימה כי בהתחשב בכך שמדובר במי שניהל אורח חיים תקין בדרך כלל ונטל אחראיות למעשיו, העונש המתאים הנו בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, דהיינו - בין חמש לשבע שנות מאסר. על-כן עתר להטלת עונש זה, בצד מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים. 

8.         ב"כ הנאשם לא הקל ראש בחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אך הדגיש כי מעשיו של הנאשם באו בתגובה לעימות הפיסי שקדם לדקירה, שבמהלכו הוכה הנאשם. הוא הוסיף וציין, כי אכן תגובתו של הנאשם הייתה חמורה, וכלשונו "חסרת פרופורציה לחלוטין", ואולם הדבר נעשה בסערת רגשות על-רקע נתוניו האישיים. הוא גרס, כי מתחם העונש ההולם בגין ביצוען של העבירות הוא מאסר בפועל הנע בין תשעה חודשים לבין שנתיים. ואולם, לשיטתו, בעניינו של הנאשם קיימת הצדקה לסטות מהמתחם, זאת נוכח נסיבותיו האישיות המפורטות בתסקיר שירות המבחן; אבחנתו כמי שסובל מהפרעת הסתגלות חרדתית, וכן מתסמינים פוסט טראומתיים ודיכאוניים, כמפורט בחוות-הדעת הפסיכיאטרית מטעם הסנגוריה; תפקודו התקין בדרך כלל; והשיקום האישי והחברתי שהוא מצוי בעיצומו, עם שילובו כשחקן כדורגל מקצועי. נוכח נסיבות אלו ביקש הסנגור, כי בית-המשפט יסטה ממתחם הענישה ויסתפק בהטלת מאסר בפועל בריצוי בעבודות שירות.

            במסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש, הביע הנאשם צער וחרטה על מעשיו, ביקש את מחילת המתלוננים על הפגיעות שהוסבו להם, ציין כי האירוע היווה אף חוויה טראומטית עבורו, וכן הביע משאלתו כי גזר-הדין לא יפגע בשיקומו.

9.         בהתאם לתיקון 113 לחוק, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת בהתאם לעיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך, לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק.

            העבירות שהנאשם הורשע בהן חמורות במהותן, בתוצאותיהן ובנסיבות ביצוען. בבואי לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין העבירות שבהן הורשע הנאשם, יש להתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה - שמירת החיים ושלמות הגוף, וההגנה על שלום הציבור וביטחונו. כן יש להביא בחשבון את הסיכון הרב הנשקף לציבור משימוש בנשק קר, ובכלל זה סכינים, במהלך סכסוכים ועימותים, ואת הצורך בהחמרה בענישה בעבירות אלו. בתי-המשפט מתריעים, פעם אחר פעם, על מעשי אלימות ובריונות, שבמהלכם נעשה שימוש בסכינים - תופעה המכונה "נגע הסכינאות" (ע"פ 6324/11 סולטאן זבידאת נ' מדינת ישראל (29.11.12)), כמו-גם "תת-תרבות הסכין" (ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.08)). תופעה קשה זו, של יישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר ובסכינים, שהייתה למגפה אשר פשתה לדאבון הלב במקומותינו, ואשר עלולה להביא לתוצאות קשות של קיפוח חיים, או כמו בענייננו להסב פציעות וחבלות חמורות - מחייבת תגובה עונשית קשה ומחמירה. על-רקע זה נפסק, כי העונש ההולם בגין גרימת חבלה חמורה באמצעות סכין, הנו, ככלל, מאסר בפועל, אף אם מדובר בנאשם ללא הרשעות קודמות (ע"פ 2037/13 סאלח מחגנה נ' מדינת ישראל (26.6.13)); וכאשר מדובר בדקירה שנעשתה מתוך כוונה להסב חבלה חמורה - מאסר בפועל לתקופה ממושכת (ראו, למשל: ע"פ 1552/08 בעניין פרטוש, לעיל; ע"פ 3052/10 ראפיק זועבי נ' מדינת ישראל (5.9.11); ע"פ 6324/11 בעניין סולטאן זבידאת, לעיל; וע"פ 2225/11 מדינת ישראל נ' לואי גלאם (6.5.12)). עוד מורה הפסיקה, כי האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה בעבירות של גרימת חבלות ופציעות באמצעות סכין גובר על השיקולים הנובעים מנסיבותיו האישיות של הנאשם, ושיקולים של טיפול ושיקום. בקביעת מתחם הענישה ההולם, יש להביא בחשבון את העונשים המרביים שנקבעו בעבירות דנן - 20 שנות מאסר לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הכוללת יסוד נפשי של כוונה לגרום חבלה חמורה, שהיא מן העבירות החמורות בספר החוקים, ו-14 שנות מאסר לעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בנוסף יש להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות. כאמור, נסיבות ביצוע העבירות הנדונות הנן חמורות, הן בשל התעוזה העבריינית שהפגין הנאשם שעה שהצטייד בשני סכינים בתכוף לאחר הקטטה עם המתלוננים ודקר באמצעותן את שני המתלוננים; הן מחמת ביצוע הדקירות באיברים רגישים - החזה והראש; והן לנוכח מהות החבלות שהוסבו לשניים - פצע דקירה עמוק בבית החזה למתלונן 1 וחתך ארוך ועמוק בראשו של מתלונן 2. חומרת העבירות, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן - מחייבות הטלת מאסר ממושך; זאת משיקולים של גמול והוקעת המעשים, מטעמים של ההגנה על ערך החיים ושלמות הגוף, וכן לצורך הרתעה אפקטיבית - אישית וכללית. בנסיבות המקרה, הואיל ומדובר באירוע אחד, ובדקירות שבוצעו ברצף, מן הראוי לקבוע מתחם ענישה הולם לגבי שתי העבירות, כמכלול. בהתחשב בעיקרון ההלימה שבענישה, בפגיעה בערכים החברתיים המוגנים שביסוד העבירות, בנסיבות ביצוע העבירות, וכן ברמת הענישה הנהוגה בעבירות הנדונות הנלמדת מהאסופה של פסקי-הדין הרבים שהוגשו על-ידי הצדדים - סבורני, כי מתחם הענישה ההולם בעניינו של הנאשם בגין שתי העבירות נע בין שנתיים וחצי לשש שנות מאסר .

            באשר לגזירת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות. בענייננו, יש להתחשב, מחד גיסא - מהערכת הסיכון שהובאה על-ידי שירות המבחן ועל-ידי הפסיכיאטר המחוזי להישנות התנהגות אלימה דומה בעתיד, בתנאי מצוקה ולחץ; וכן מיתר גורמי הסיכון שצוינו בתסקיר שירות המבחן. מאידך גיסא, יש להתחשב לקולא, בנסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם שצוינו בתסקיר שירות המבחן, במצוקותיו הנפשיות שתוארו בחוות-הדעת הפסיכיאטרית מטעמו, בהודאתו בביצוע העבירות, בחרטה שהביע על מעשיו, וכן בגורמי הסיכוי שנמנו בתסקיר. הנסיבות לקולא, אינן מצדיקות חריגה ממתחם הענישה, אך יש בהן כדי להעמיד את העונש המתאים על הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם.

10.       על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני גוזר את דינו של הנאשם כדלהלן:

א.         לשלושים חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר, מיום 8.7.12 ועד ליום 31.7.12.